הפרעות אכילה, בעיות דימוי גוף ואפילו ספקות לגבי חציית גבולות אינטימיים והטרדות במהלך השיעורים • תלמידות מחול מספרות על חוויות פחות טובות מהאמנות שאולי הכי עוסקת בגוף

אביטל אלכסנדרה כהן וספיר פלח

שירה (שם בדוי) התחילה לרקוד בכיתה י' במגמת מחול. היא למדה בתיכון דתי ולכן הייתה מוקפת רק בבנות ומורות. לפני כשנתיים היא חזרה לרקוד לאחר כמה שנים, הפעם בסביבה מעורבת. אחד המורים, היא מספרת, התנהל לאורך השנה בצורה שמשחקת על התחום האפור בין הטרדה ללמידה של החומר התנועתי. "הוא בא להדגים איתי לכיתה ופשוט תפס אותי ממש נמוך והרים אותי אליו בלי לשאול אם זה בסדר", היא משתפת. "זה לא היה לי נעים אבל אמרתי טוב זה לגיטימי זאת רק הדגמה", היא ממשיכה. "לא רציתי לעשות דרמה".

שירה מסבירה שהיו בנות קבועות שהוא הדגים איתן יותר והיא יודעת על עוד מישהי שזה הפריע לה. "היא רגישה מאוד והפסיקה להגיע לשיעורים שלו", היא אומרת. "אני לא רציתי לפספס אז המשכתי להגיע ולא דיברתי על זה עם עוד בנות כי זה מורה שהן ממש אוהבות". אחרי כמה פעמים שקרו דברים מולו שלא הייתה בנוח איתם, שירה התחילה להיות מרוחקת בשיעורים שלו. "אפילו לא במודע בהתחלה אבל זה עזר כי הוא התרחק ממני גם", היא מתארת. "באיזשהו שלב הוא בא להדגים עליי ושאל הפעם אם הוא יכול לגעת".

"מחול זה משהו שיכול להיות מאוד יצרי", היא מודה. "יצירה ואמנות הרבה פעמים קשורות לאותו מקום של מיניות". היא מסבירה שלמרות זה, ואולי דווקא בגלל, למורים צריכה להיות יותר רגישות לכך. "גם אם אנחנו בשיעור קונטקט וכולם נוגעים עדיין לא צריך לקחת כמובן מאליו שזה זורם לכולם", היא מוסיפה. "לחשוף את הגוף שלך זה לא משהו פשוט, גם אם אתה רוקד הרבה זמן".

"בלט קלאסי מזיק לגוף ולדעתי הרבה יותר חשוב לעשות מדיטציה, להתבונן, לבטא את עצמי וליהנות מזה".

כמו שירה, יש עוד שמתמודדות עם גופן דרך הריקוד. "במגמות מחול יש אלפי בנות אינטליגנטיות ומוכשרות שאוהבות לרקוד ודופקים להן את המוח", אומר ניר בן-גל. "יש להן הפרעות בוסת, בדימוי של הגוף והן רוקדות בתחרותיות מטורפת". בן-גל עצמו הוא כוריאוגרף בעברו שכיום מלמד מחול במרכז שדרות אדמה, אותו הקים יחד עם זוגתו, היוצרת ליאת דרור. "זה מנגנון רע ולא מכבד את הגוף, במיוחד לא של נשים", הוא ממשיך. "בלט קלאסי מזיק לגוף ולדעתי הרבה יותר חשוב לעשות מדיטציה, להתבונן, לבטא את עצמי וליהנות מזה". בן-גל חושב שהוא יוצא דופן, על גבול המשוגע, בדעה שלו כלפיי המחול. "מגדלים דור שלם של בנות שפוצעים אותן בגיל 14-15 וזה גומר אותי".

גם טליה קרופניק, בחורה בת 26 ובוגרת מגמת מחול, היא עדות למה שהמחול יכול ליצור אצל בנות צעירות – וגם להשאיר שנים אחרי. "אני מאוד אוהבת לרקוד וזה עושה לי טוב השחרור הזה והמקום שאת מביעה את מה שאת מרגישה דרך תנועה", היא אומרת. "אבל מה שקורה זה שאת שמה פוקוס על הגוף שלך ומרגישה שאת צריכה להיכנס לתדמית או נראות מסוימת". קרופניק ממשיכה ואומרת שזה היה מורגש בקרב כל בנות המגמה. "אני זוכרת שתמיד הייתה השוואה ושהיינו מסתכלות על עצמנו במראה ותופסות אזור שיש בו קצת שומן".

"אני לא מצליחה לרקוד בלי להתעסק עם איך שאני נראית ורק ליהנות"

לפני שקרופניק התחילה לרקוד במגמה, היו לה כבר בולמוסים שלא הייתה מודעת אליהם בזמנו. היא החלה להשמין ובעקבות זה הפסיקה לאכול לגמרי, למעט כרוב. היא התחילה להיות אנורקטית, ואז נכנס גם המחול לתמונה. "זה התעצם אז כי אמרו לי שאני נראית טוב ורוקדת טוב אז הרגשתי שאני חייבת להישאר ככה", היא מספרת. "השיח בבית הספר על הבנות של מגמת מחול היה למי יש את הגוף הכי סקסי ומי רוקדת הכי סקסי ואז את רוצה להישאר בקטגוריה הזאת".

היא מעירה שדווקא המורה מאוד עזרה לה ולא עודדה גישה מחולית שמעצימה את זה. "היא ידעה שהיו לי הפרעות אכילה והיא לקחה אותי פעם אחת לשיחה על המקום של לשחרר ולא לחשוב אוכל כי זה לא העיקר", היא נזכרת. "אבל עדיין לא הייתה מספיק מודעות מצד המורות כמה אנחנו מתעסקות בזה". לקרופניק נשאר עד היום פחד מלחזור לרקוד להנאתה, מחשש שזה יחזיר אותה למקום הזה. "זה עושה לי ממש קונוטציה רעה שלא הצלחתי לשחרר", היא מסכמת. "אני לא מצליחה לרקוד בלי להתעסק עם איך שאני נראית ורק ליהנות".

לירז (שם בדוי) גם היא מספרת על מצב דומה, אך מהכיוון ההפוך. היא מורה להיפ-הופ ממרכז הארץ והיא דואגת לייצר "אפליה מתקנת" בקרב תלמידותיה, אחרי שגם היא סבלה מבעיות דומות בצעירותה כשלמדה בלט. "עברתי כמה שנים של הלקאה עצמית, והיום אני במקום מאוד שלם", היא משתפת. "אף אחת לא דיברה על זה ואף מורה לא אמרה את זה באופן מוצהר אבל היה אסור לנו לעלות במשקל". היא מתארת איך המורה הייתה מותחת אותם ומפסקת להם את הרגליים מול הקיר כדי לפתח את הגמישות בגיל 12.

בסטודיו שלה, חשוב לה לתקן את החוויה. "בבלט הכללים יותר נוקשים והתגלגלתי עם השנים למודרני ולהיפ-הופ", היא ממשיכה. "רציתי שהילדות שאני אלמד יאכלו בריא כדי להיות בריאות וינצלו את החופש שנותן עולם המחול כמו שלי אף אחד לא הראה". לירז טוענת כי היום המצב יותר טוב מבעבר כי המחול פחות "ממסדי" לדבריה. "הבנות שלי גדלות בדור אחר והמודל היום לרקדנית, לפחות בעולם ההיפ-הופ, השתנה", היא טוענת. "נועה קירל לדוגמה התפרסמה כרקדנית בועטת לצד זמרת ענקית והיא לא בדיוק שחיפית".

לירז בוחרת במודע לשים בפרונט רקדניות עם סגנונות גופניים שונים בלי קשר לרמה של הרקדנית. "רזון וגוף חטוב לא צריך לבוא מתוך הכרחה והשפלה ופחד שמחר ישימו אותי שורה אחרונה", היא אומרת. "יש דרכים אחרות להפוך את הרקדניות שלך לבריאות וחשוב שהן יהיו בריאות גם נפשית".