כשנכנסים לסוזן דלל המקום מרגיש כמו מתחם-מעבר מרשים. ספסלים ומדשאות פזורים, אנשים משוטטים ומסביב בתי-עסק, בתי מגורים ואפילו בית כנסת שכונתי קטן. למרות ההיטמעות ההרמונית בלבו של דרום העיר, יש הרגשה של ניתוק מהאנשים שחיים בו

אביטל אלכסנדרה כהן וספיר פלח

זו היא פעם ראשונה שאנחנו מגיעות לסוזן דלל. על המקום שמענו כמובן, כמו הישראלי הממוצע, אך לא ביקרנו בו – למרות אינספור פעמים שהיינו בנווה צדק. אנחנו יושבות לקפה בפנים, וכל אדם שעובר לידינו אפשר לנחש אם הוא "שייך למקום" או עובר אורח כמונו. בגדים ססגוניים ומרושלים בקפידה שמבליטים תנועות חינניות וגב זקוף – או בגדים רגילים למדי והליכה עם פחות נוכחות. "הוא רקדן, ההיא לא", כך הופכת הישיבה למעין התממשות הסטיגמה על רקדנים למול עינינו.

כשיושבים שם לא מרגישים את דרום תל-אביב, כמו שמרגישים במרחק כמה עשרות מטרים משם. יש תחושה של מעין מועדון אקסקלוסיבי שנשען על אזור רווי במקורות השראה אדריכליים, חברתיים ואמנותיים. מצד אחד יש הרבה בנייה ופועלים מסביב, אזורים מוקפים סרט של 'אין מעבר' ואפילו תרנגולים משוטטים. מצד שני יש באזור סצנות שלא יביישו קטלוגים של אופנה, קולינריה, לייף סטייל ותיירות.

פה בפעם הראשונה. סוזן דלל, צילום: אביטל אלכסנדרה כהן

אפשר לומר שסוזן דלל הוא הבית של להקות המחול המוכרות ביותר בארץ – בת שבע, ענבל וענבל פינטו ואבשלום פולק – כמו גם של רקדנים ויוצרים אורחים מכל העולם. מי שמנהלות את המרכז הן נעמי פרלוב וענת פישר-לבנטון, שנכנסו לתפקיד לפני כשנתיים, זמן קצר לפני שהחלה הקורונה. הן החליפו את יאיר ורדי שניהל את המקום במשך 30 שנים, מיום היווסדו. המרכז מקיים מספר פסטיבלים מרכזיים כמדי שנה, וגם הופעות שוטפות. במובן מסוים, הוא מבטא גושפנקה מקצועית ויוקרתית ליוצרים שהופיעו בו עם יצירותיהם.

אנשים נהנים מהשמש במדשאות המרכז. צילום: אביטל אלכסנדרה כהן

אנחנו מסיימות את הקפה ונכנסות פנימה, מטיילות בין קבוצות רקדנים שיצאו להפסקה מהחזרות, הורים וילדים קטנים, בחורים תימהוניים שיושבים לנוח וגם בחור ובחורה עם כלב. הם נראים לנו מעניינים ואנחנו ניגשות אליהם. הם יושבים מתחת לאחד החלונות מהם בוקעת מוזיקת חזרות ומדברים ביניהם. בעודנו מתקרבות אליהם פתאום מציץ פרצוף מהחלון שלוחש "ששש" מעליהם וסוגר אותו בחבטה. הבחורה צועקת לעברו "מה המבט הכועס נשמה?".

חן וניל כהן מתגוררים בשכונה כבר עשור. הם מתארים אותה כסוג של "אי" בדרום תל אביב, הרבה בגלל סוזן דלל וההשתנות המואצת שהוא תרם לשכונה. "עד לפני 30 שנה שבזי נחשב לאזור פשיעה וזה הפך להיות אחד האזורים הכי יוקרתיים בארץ", אומרת כהן. "הרקדנים שעוברים פה עוברים ברקע אבל הם לא באמת נטמעים", היא ממשיכה. "אנשים שגדלו פה אני חושב שמרגישים שהם נדחקים לשוליים", מוסיף גם כהן. "זה ברמה של כל יום נופל פה בניין וקמה וילה", הוא אומר בחיוך נבוך. "אם את תראי את האנשים שמגיעים לפה הם בדרך כלל אנשים מבוגרים, מבוססים".

חן וניל כהן – והחלון. צילום: אביטל אלכסנדרה כהן

אנחנו מסוקרנות ושואלות אותם אם הם צורכים מחול. אחרי הכל, הם צעירים (אבל לא מדי), מהמעמד הבינוני, בעלי מראה בורגני-היפסטרי. "האמת שלא", הם מודים. "יש מהפלצנות שתורמת לאי הרצון שלי להגיע לסוזן דלל", מסבירה כהן ומחווה בידה לחלון שלפני כמה דקות נסגר בטריקה על ידי רקדן. "יש לי בעיה עם דברים שאני תופסת כמתנשאים והם פחות מושכים אותי", היא אומרת. גם כהן מצטרף אליה ואומר כי הוא לא מרגיש שהם רוצים להיפתח לקהלים. "זה אליטה: סוזן דלל, בת-שבע, זה אליטה", הוא ממשיך. "מחול הוא גם סוג האנשים שמגיעים לראות מחול".

הם מספרים לנו על אישה מבוגרת שנולדה בשכונה, שבאחת ההדרכות של קבוצת תיירים לפני הקורונה היא אמרה להם משפט שנחרט בזיכרונם. "אחד המדריכים ביקש ממנה לספר על נווה צדק ועל ההתפתחות של השכונה", משחזר כהן. "והיא אמרה לו 'אתם קוראים לזה נווה צדק אבל הלך הצדק ונשאר רק הנווה'". הוא מסביר לנו שיש פערים קיצוניים מאוד ואתה הופך להיות אנקדוטה שלא באמת מעניינת מישהו כבר, הוא משחזר את דבריה. "'פעם היו פה תימנים' כאילו 'תראו כמה התפתחנו', כמה פח היה קודם וכמה טוב עכשיו", הוא מסיים.

בית כנסת שגובל במרכז מחול. צילום: אביטל אלכסנדרה כהן

עם הרשמים שקיבלנו מניל וחן אנחנו ממשיכות לשוטט, מנסות למצוא עוד קולות שיספרו לנו על המקום עבורם. באחת הסמטאות שצמודות למרכז, פוגשות באדם מבוגר. הוא מספר לנו שהיום בערב הוא ואשתו יראו הופעה במקום, ושהם הגיעו במיוחד מחיפה. מתברר לנו כי שמו הוא חנוך שכטר, והוא למעשה נולד וגדל בתל אביב לפני 84 שנים. אביו היה הרופא של נתן אלתרמן, כפי שהוא מספר בגאווה מבלי ששאלנו. את סוזן דלל הוא מתאר כמתנה לעיר בכלל ולאזור בפרט.

"האמנות הזו לא נגישה לכולם", הוא מסייג. "אוהבי המחול הם חלק די קטן מצרכני התרבות". שכטר אומר כי בעיניו המחול פחות מושך קהל לעומת תאטרון או שירה ומוזיקה. "זה עניין של הרגלי צריכה וחינוך", הוא מסביר. "אולי הילדים רוקדים קצת יותר אבל כשמתבגרים הם פחות במחול". כשאנחנו שואלות למה לדעתו זה כך חוץ מעניין החינוך והתרבות הוא מעלה את העניין הכספי. "תראו, בכל זאת זה עולה די הרבה. מי שאין לו את הגרוש לשבת בבית קפה לא ישים אותו על כרטיס להופעת מחול".

הגיע מחיפה לראות מחול. חנוך שכטר, צילום: אביטל אלכסנדרה כהן

כשאנחנו חוזרות לתוך המתחם, אנחנו מבחינות פתאום מרחוק במנקה אריתראי מושיט יד לאחד החלונות של חדרי החזרות בחיוך. ידו פוגשת יד של אדם מבפנים והם מחליפים לחיצת ידיים חברית. אנחנו תוהות מה היה הסיפור שם, בזמן שאנחנו יושבות תחת צל של אחד העצים שם. אנשים מוסיפים לחלוף על פנינו, כל אחד בדרך למקום מסוים, בוחר לעבור שם. אנחנו ממשיכות לנחש על כל אחד מהם מי שייך לסוזן דלל, מי לנווה צדק, ומי נראה שמרגיש לא שייך לאף אחד מהם.