רגע לפני העונה השמינית של רוקדים עם כוכבים, עשור מאז ירידתה מהמסך, ראיון בלעדי עם מי שהפך לפנים של התכנית ויחזור לשפוט בה • על הצדדים האפלים בעולם המחול, מחשבותיו על פרישה והאם נראה עירום בסרט החדש שכתב

ספיר פלח

אני פוגשת את קלוד דדיה בבית קפה תל אביבי שנמצא מול ביתו. כשהוא נכנס אני שמה לב לשינויים שעשה בו הגיל, לעומת איך שזכרתי אותו בתור ילדה בת 10, כשצפיתי בקלטות שלו. השיער שלו מאפיר והעיניים חכמות יותר. עוברי אורח ויושבים אחרים במקום מתאמצים לא לנעוץ מבט באיש המרשים שישיבתו זקופה, כיאה לרקדן. הוא מברך לשלום את כל מי שמנופף ומזהה אותו. לידינו כביש סואן עם מכוניות צופרות, אבל קלוד משדר שקט.

אתחיל בציטוט שלך, ברשותך: "היי לכולם ושבוע טוב. רובכם מכירים אותי כקלוד דדיה – רקדן, כוראגרף, במאי, השופט מרוקדים עם כוכבים- תוסס, צבעוני, מלא אנרגיה, מחייך חיוך גדול. כן, עודני כזה, מחייך ומלא אופטימיות שאעבור את התקופה המאתגרת של 2020". מתוך עמוד הפייסבוק של ספרי הילדים של קלוד. האם קלוד דדיה של 2021 עדיין אופטימי?

האופטימיות שלי רק הולכת וגדלה. אני גדלתי וחונכתי להסתכל על הצד הוורוד יותר של העולם. אני לא אומר שאין לי התכנסויות בתוך עצמי ואני לא אומר שמידי פעם אני לא מתבאס אני בן-אדם כמו כל אדם רגיל אבל אני מעדיף להסתכל על הדברים הטובים גם כשיש שפל.

הקורונה לא השפיעה עלייך בכלל?

הקורונה עזרה לי ודייקה אותי יותר. היא גרמה לי להחליט עוד יותר שאני צריך לעזוב את עולם המחול ולהתרכז ב…כן את יכולה להיות בשוק. זה בסדר. נכון, היו לי שלושה בתי ספר לריקוד ועשיתי את כל האמנים הכי גדולים בארץ ומחזות זמר ודודו טופז ודן שילון והרבה מאוד דברים שהרבה אנשים לא יודעים ואת המחזמר מרי לו ועבדתי עם כל אמני הילדים. אבל משהו בקורונה וגם קצת לפני…זה התחיל בפציעה שהייתה לי בצוואר ובמקום לשבת בבית התחלתי ללמוד באוניברסיטה והחלטתי שאני רוצה לביים יותר, כל חיי ביימתי.

וגם התחלת בעצם במחזות זמר

התחלתי במחזות זמר ואפילו עשיתי את זה עוד לפני הצבא. ביימתי מופעי סופי שנה גם של התיכון וגם של בית ספר יסודי שבו החלפתי מורה לספורט שיצאה לחופשת לידה. תמיד היה לי את זה וגם היה לי מורה טוב. אחרי האקדמיה למחול ומוזיקה בירושלים פגשתי את אורי פסטר הבמאי והוא זה שהעסיק אותי כבר ככוראוגרף. הייתי מעין עוזר במאי ולמדתי ממנו המון. במקום ללכת הביתה כשסיימתי לעבוד, ישבתי והסתכלתי על הניואנסים הקטנים ועל הדקויות איך לביים נכון יותר.

אבל אתה עדיין בתחום המחול

נכון, אני עושה כוריאוגרפיה לפרסומות. לדוגמא אני עושה עכשיו פרסומת עם שלומית מלכה לקסטרו. כשמדובר בכוריאוגרפיה אני בוחר לעצמי עם מי לעבוד ועם מי לא. יש לי המון הצעות עבודה שאני אומר לעצמי- לא תודה. סדנאות לריקוד אני כבר לא רוצה לעשות וזה המון כסף – מוותר. מה שעוד יותר גרם לי להתרחק מעולם המחול לצערי, זה שבתקופת הקורונה פתחתי טיקטוק כדי לעקוב אחרי הבנות שלי, תאומות בנות 12. גיליתי עולם מצד אחד מאוד קסום שילדים מגיעים שם לידי ביטוי ועם ביטחון עצום, מצד שני עולם הריקוד הולך אחורה. זה מסתכם ב-8-12 תנועות.

אתה חושב שהטיקטוק הוזיל את עולם המחול?

בוודאי. חד משמעית. ילדים פחות רוצים לצאת לחוגים. הטיקטוק גרם להמון ילדים לא לשלם על זה כסף, להיחשף, לקבל לייקים, איזה כיף? במקום שרק המורה יגיד לך בשיעור "איזה יופי את מקסימה, את מתקדמת". הם לא מכירים מה זה תשואות ומחיאות כפיים. כשאתה עומד על הבמה אתה רוקד, אתה מקבל מחיאות כפיים וזה השכר הכי טוב שיש לרקדן והיום זה הולך ונעלם. אני פוגש המון חברות שלי שהן מורות למחול שאומרות לי – כמות הילדים ירדה. הבלט הקלאסי, אם ההורים לא דוחפים לזה, אף אחד לא רוצה לבוא. שזה עצוב נורא.

יש פרויקט מחול אחד שאני לא מוותר עליו, שהוא הבייבי שלי. יצרתי לפני חמש שנים מופע מחול שנקרא "לרקוד ולא לשכוח". זה מופע שכל כולו הוא חיבור בין סיפורים של ניצולי או שורדי שואה. בני הנוער מאתרים ומחפשים ניצול שואה בעיר שלהם, מאמצים אותו, לומדים את הסיפור שלו ומעלים כוריאוגרפיה ואני בוחר בין שלוש עשרה לחמש עשרה יצירות ואנחנו מעלים אותן. זה נחל הצלחה אבל בפעם האחרונה הקורונה עצרה לנו את זה.

איך התפרנסת רק ממחול?

התמזל מזלי, זה עניין של מזל ורצון. אני הגעתי מלוד ואיפשהו בדנ"א שלי חובת ההוכחה הייתה עליי. להגיד יצאתי מלוד ואני מצליח. אני חושב שזה קשור גם בכוכבים שמסתכלים בך למעלה. אני אמביציונר, אני חושב שהייתי מצליח בכל דבר. אם יבדקו טוב, אין מקצוע בארץ שנקרא "רקדן". לא מעריכים רקדנים וזה מקצוע מאוד פרוץ. המון מורים שאין להם תעודות מלמדים וזה נורא בעיניי. מדובר בלהפקיד גוף של ילד, גוף של נער שמתפתח…אני לא מדבר אפילו על הביטחון העצמי שאתה יכול לרמוס. אין איגוד רקדנים, ניסינו בעבר אני וחברי עידו תדמור להקים, אין היענות.

איך היית מגיב אם אחת הבנות שלך תגיד לך שהיא רוצה להיות רקדנית?

קודם כל אני שמח שאף אחת מהן לא נמשכת לזה. הן נמשכות לאמנות אבל זו החלטה שלהן. אני נותן להן לגדול ולבחור את הרצונות שלהן. במידה וכן, הייתי מנסה לייעץ ולחפש את המורים הכי טובים ולבדוק שזה אכן מתאים להן. מעבר לזה, כל אחת עושה מה שהיא רוצה.

מחול בישראל הוא יותר קשה ממקומות אחרים?

אין ספק. יש לי רקדן שעשה עלייה לארץ, בחור כהה עור מלונדון, מהמם. הוא רקד עבורי אצל דנה אינטרנשיונל במשך השנה, עשה פסטיגלים וכו’. ואז הוא אמר שהוא חוזר לבריטניה, קשה לו פה. שלוש שנים אחר כך אני מגיע ללונדון לצפות במחזמר והוא בתפקיד הראשי. זה אחרת שם, ההתייחסות לרקדנים. ליוויתי את לינה מחול לטור ללונדון, חודש וחצי, הרקדנים שם מקבלים את הכבוד הראוי להם. יש להם חדר הלבשה משלהם, מאפרת, השכר…בואי נדבר בשכר. אם הייתי ממיר את עצמי ואת ההצלחה שלי ואת כל העבודות שלי בארץ לדרום אפריקה, כנראה שהיו לי עכשיו שלוש חוות כולל חווה להצלת בעלי חיים.

אז מה אתה מוצא בארץ?

הבית שלי, האדמה שלי, המשפחה שלי. לוד היא חלק ממני, אני מת על לוד. אנשים פה חמים, משוגעים, טובים ורכלניים. אנחנו מיקס מעניין של תמהיל עולמי. אני נוסע המון עם הרבה אמנים – זה נורא כיף אבל תמיד כיף לחזור. נולדתי עם השפה העברית, אני לא אתפלצן ואגיד "וואו, אני רוצה לעבוד בלונדון, במנהטן". לא- אני פה. עם החום, ועם האנשים המשוגעים, ועם הממשלה הקשה.

ועדיין, אנחנו בתל אביב

(צוחק) אנחנו עושים את הריאיון בתל אביב, בדיוק. כי אני עברתי לגור כאן בגלל העבודה. אני ביום-יום כאן – התיאטראות, האמנים, החזרות. בשמונה השנים האחרונות אני בתל אביב. לא משוש חיי, אבל עדיין בחרתי לגור פה, באזור שהוא יותר צפוני, קרוב לפארק הירקון. אני יכול לברוח לשם מתי שאני רוצה, זה נפלא.

היית השופט הכי ותיק ברוקדים עם כוכבים. למה הרבה שנים לא שמענו על זה?

נכון, זה חוזר. בואי נתחיל מזה שהסדרה ירדה אחרי שבע עונות כי איפשהו קצת הבאז הזה שאמנים סלבים צריכים להגיע ולהשקיע חמש-שש שעות ביום התחיל להפחיד אותם. השמועה התפשטה, שנפצעים ושאם אתה רוצה לזכות אתה צריך לעבוד מאוד קשה ולהתפנות. זו הייתה תכנית הריקודים באמת הכי קלאסית ומעניינת לכל המשפחה וזה נפל כי אמנים לא רצו להשתתף.

בגלל שזה פנה לסלבס. אבל "נולד לרקוד" למשל גם ירדה מהמסך. יכול להיות שהקהל הישראלי לא מת על זה?

הקהל הישראלי הפך להיות צורך ריאליטי צהוב. אנחנו רוצים לראות את הבכי והעצבות. את הזמר שאמא שלו נפטרה ואבא שלו קטוע רגל, והזמרת השמנה שלא העזה אף פעם לשיר והיום היא כוכבת-על. תראי מה קרה לשופטים! שופטים בתכניות ריאליטי הם לא בדיוק שופטים מקצועיים. מביאים שופטים שיביאו רייטינג, הפכנו להיות רודפי רייטינג. הביצה, הרשתות, אנחנו כאנשים- יותר מעניין לראות את בן אל תבורי עכשיו נכנס לתכנית ובואו נשמע אולי מתישהו איך הוא השלים עם אבא שלו ומה קרה ביניהם.

מה תעשה אם יהיה עוד גל עכשיו?

מגניב, אני אסתגר בבית. אני אכתוב, כתבתי ספר ילדים שלישי שייצא לאור בחגים וכל כולו מוקדש לילדי סולם. ילדי סולם הם ילדים שלא מתקשרים, על הרצף האוטיסטי. אני אעבוד בגינה, גיליתי שאני מסוגל לגדל ירקות בבית לבד. ההתבודדות היא התכנסות פנימית ואתה מגלה מי אתה באמת.

וגילית שאתה כבר לא שייך לעולם המחול?

לא, אני תמיד אהיה שם. יותר מזה, אני בחמש שנים האחרונות עובד נורא קשה כדי שיכירו אותי כבמאי, ואנשים אומרים לי- מה במאי, אתה לא הרקדן-כוריאוגרף? אז אני אומר להם כן אבל היום אני עובד להיות במאי. עשיתי שינוי מסלול מחדש, אני בגיל 52 ובשלב מסוים צריך לעצור, כי גם הגוף אומר תעצור.

אתה עובר בין סוגים של אמנויות: מחול ובימוי, אתה גם כותב. ואתה נוגע בתחומים מאוד כואבים, אוטיזם ושואה. מה כל כך כואב לך? מה עברת שגרם לך להיות טוב במה שאתה עושה?

אני לא חושב שמישהו בכל שנותיי שהתראיינתי שאל את השאלה הזאת. אמנות אמתית באה מתוך חדרים קטנים וסגורים שיש לך בגוף, מתוך כאב. הכאב קיים בכל אחד מאתנו. הכאב הבסיסי, הראשוני, הוא כאב הלידה. הגוף זוכר משהו. אז אתה נהנה לחזור למקום הזה. אני לא יודע מה אני אומר עכשיו אבל אני הולך להגיד כמה דברים. הכאב הזה הוא נעים, כי ברגע שאתה גם משחרר אותו, בכל דרך שהיא- בריקוד, בכתיבה- אתה מגיע לעוד אנשים שאומרים: “וואו, אני מזדהה, אני משחרר, אני עובר הלאה". אז אני מוצא בכאב מקור השראה.

אבל החיים שלך די יפים

החיים יפים מאוד, כי אתה גורם להם להיות כאלה. אתה לוקח את הקנבס וזורק את הצבעים, ומערבב, וכשמשהו לא נראה לך אתה שם צבע אחר. בן-אדם קם בבוקר וצריך להחליט- קודם כל להגיד "מודה אני".

אתה מאמין?

אני מאמין. אני בכל בוקר מדליק את הנר שלי, כבר כמעט שלושים שנה. אני בבוקר צריך את השעה שלי, לא מדבר עם אף אחד. אני מדליק את הנר ומודה קודם כל על יום חדש, על ההורים שלי, על הבנות שלי, אני מברך את כל מי שמגיע לו ואני חושב שצריך. אין לי יום בלי טקס. אני מאוד מחובר (לרוחניות-ס"פ). לא הרבה יודעים אבל בגיל שש ביקשתי מסבתא שלי לקנות לי ציצית. אנחנו לא היינו בית דתי והיא שאלה אותי למה. אמרתי לה שאני רוצה כי היו בכל שישי-שבת שני חבר’ה מחב"ד שמסתובבים ומקריאים לילדים סיפורים מהתנ"ך ובסוף מקבלים על זה שלווה וטרופית. לא עניינו אותי השלווה והטרופית, סיפורי התנ"ך קסמו לי,  זה היה מדליק בעיניי. ואני חושב שאדם בלי אמונה, לאו דווקא רוחניות, בואי נשים את הרוחניות בצד, אדם בלי אמונה הוא אדם ריק, לחלוטין. תאמין במשהו- תאמין באלוהים, תאמין בישו, תאמין בטבע, תאמין בבודהה- תאמין בכולם יחד. תאמין בעצמך.

כבמאי, הסרטים שלך ישלבו בהם גם מחול?

אני נורא אוהב את היצירה הזאת שנקראת גוף האדם. אני לא יודע לאיזה חתך זה הולך אבל גוף האדם בעיקר כשהוא עירום. בגדים נועדו אני לא יודע למה ויש משהו מאוד יפה בגוף האדם הזה שהוא שלם. זה לא משנה אם אתה רזה, שמן, נמוך, עם פלולות- לא משנה מה. אתה מסתכל במראה ואתה שלם עם עצמך- אתה יכול לרקוד לנצח. אבל אז, כשסיימתי את הכל הדבר הראשון שהורדתי זה את הריקוד. משהו בתת מודע שלי אמר שמי שיצפה יגיד "מה אבל הוא כוריאוגרף, איפה הריקוד?” אז אני אוהב לעשות מה שלא מצפים ממני. והלכתי עם האמת שלי והורדתי את זה.

אז לא נראה עירום?

לא, לא. אבל אני יכול לספר שלסרט קוראים דאוד ויהונתן- כדוד ויהונתן. דאוד הוא ילד ערבי שבורח מעזה ועובר את הגבול ואיכשהו מצליח להתחבר ו"לשקר" כדי לשרוד עם חבורת יהודים, והוא פוגש את יהונתן. ויש ביניהם קשר כל כך מיוחד שאף אחד לא מבין לאן זה הולך. יש מוות בסוף, חזרנו לכאב. אני אפילו יודע מי אני רוצה שישחק אבל זה השלב למציאת מימון ובמאי טוב, לא אני הולך לביים את זה. אני התסריטאי.

אתה תיתן למישהו אחר את המושכות לבחור שחקנים?

כן. כי אם אני רוצה שזה יצליח אני אתן לאנשים שמבינים ממני בעניין הרבה יותר, והוויתור על האגו הזה מלווה אותי הרבה שנים.

הוא לא מובן מאליו לאמן בכלל

הוא חייב להיות מובן מאליו כי אם אתה רוצה להצליח – תוותר על האגו. תעבוד תחת מישהו שכבר יודע, מישהו שכבר עשה דבר או שניים מעלייך ותקטוף את ההצלחה שלך לאט לאט. אין קיצורי דרך. הכוכב הבא, דה וויס…מי שנכנס ללופ הזה של ריאליטי וריאליטי וריאליטי וחושב שזה מה שיעזור לו- אין קיצורי דרך, צריך להקיז דם.

אתה מפחד מביקורת?

אני לא מפחד מביקורת, אני יודע שאני לא מגיב טוב לביקורת.

ומה אתה רוצה להשאיר?

שתי ילדות מהממות חברות, חשוב שהן יהיו חברות. ומי שיזכור אותי לטובה, וואלה מגניב. אנחנו בסופו של דבר נשארים בזיכרון עם התמונות. אני מחפש את הדבר הזה שכואב לי בגוף שיוביל אותי לכתוב על – קיבינימט בואו נתחיל למחזר. אני טוחן קליפות ביצים וזורק לאדמה כדי שתהיה טובה יותר. כן. למה לא? אנחנו במקום לא טוב. המחול קיבל אצלי על המדף מקום נכבד ואני מתקדם הלאה כי אני לא מתכוון להתחרות בכוריאוגרפי טיקטוק. אני רוצה לעשות משהו אחר בעולם ואני עושה. אני בגיל 52. אני מאמין שבגיל 60 אני אצא למסע שלי עם תרמיל בעולם. זה החלום שלי.