המחול הוא כלי חינוכי הכרחי בחברה רב תרבותית כמו שלנו, אך הוא מוצב בתחתית סדר העדיפויות של מערכת החינוך. ד"ר רונית רונן-תמיר, מומחית בלימודי מחול וחינוך, מסבירה מדוע יש לראות במחול רכיב של כבוד בלימודי הליבה

רונית רונן-תמיר

בסוף השבוע האחרון השתתפתי במחנה ריקודי-עם באילת. אחרי תקופת הקורונה המשתקת חזרו סוף סוף ההרקדות, ועבורי זה היה כמו אוויר לנשימה. כבת למשפחה רוקדת, שתרבות ריקודי העם הישראלים זורמים בדמה, רקדתי כל חיי בלהקות מחול ישראלי על במות ברחבי הארץ והעולם. המחול הישראלי העממי, כלומר ריקודי עם, הוא אמנם עוד צעיר יחסית בהשוואה לעמים אחרים, אך הוא גם נמצא בהשתנות מתמדת. חלק מההשתנות נובע מהקשר ההדוק בינו לבין מגוון התרבויות המרכיבות אותו, קשר אשר הולך ונמחק במערכת החינוך, ובכלל.

המחול הוא אולי האמנות הקדומה שבין האמנויות, והתנועה היא דחף אנושי בסיסי. כל אדם מסוגל לבטא בתנועה באמצעות גופו את עצמו, את רעיונותיו ואת רגשותיו וליצור קשר עם זולתו דרך השפה הזו. המחול המגדיר ספציפית את הישראליות הוא ריקוד ההורה. ריקוד מעגל (שיש אומרים שמקורו בבלקן) שרקדו החלוצים במשך שעות רבות אל תוך הלילה לאחר יום העבודה. זה גם הריקוד שאותו רקדו ההמונים ברחובות מיד עם הכרזת העצמאות.

אך יצירת המחול הישראלית מלווה בדילמות שונות, כמו המשכיות המורשת המשותפת מול פתיחות לשינויים וחתירה למיזוג גלויות מול שמירה עלשונות ועל זהות עדתית ייחודית. עם הקמתה של המדינה נדמה היה ש"כור ההיתוך", רעיון שאומץ מהחברה האמריקאית, הוא הפתרון ליצירת חברה אחת. רק שפתרון זה הוכח בראייה היסטורית כבעייתי. דווקא המטפורה של "קערת הסלט" מתאימה יותר. ריקודי העדות והמיעוטים מאפיינים ומייצגים את תתי הקבוצות החיות זו לצד זו בישראל. בכך, כל אחת מהן משמרת וממשיכה את המסורת השורשית שלה.

מסיבה זו, ישנו צורך להפוך את המחול הישראלי לחלק אינטגרלי מלימודי הליבה במערכת החינוך, שכן הוא מכיל תוכן רב תרבותי משמעותי. הוא מקנה תחושת שייכות וחיבור לא רק עם התרבות שלנו, אלא אף עם תרבויות רחוקות יותר ובכוחו להנחיל את ערכיהם של תרבויות אלו. ריקודי העם משלבים פיוז'ן של צעדות והשפעות שונות ממקורות תרבותיים מגוונים הנוכחים בסביבה המקומית. בסוגה זו, דֶבְּקָה (ריקוד בלקני מזרח-תיכוני של רקיעות ברגליים), הצעדה התימנית, הפּוֹלְקָה (ריקוד צ'כי שדומה לסלוני) והשֶׁרֶלֶ'ה (ריקוד יהודי לצלילי כליזמרים ממזרח אירופה ורוסיה) – כולם שווים ביוקרתם ומשמשים להפריה הדדית.

המחול קיים בעיקר בתיכונים מסוימים כלימודי מגמה, וברציונל לתוכנית הלימודים לבתי הספר היסודיים משנת 2017. אך הבעיה מתחילה עם מה שקורה בפועל והאם התכנית מתקיימת. לפי החזון החינוכי שלי, המחול צריך להשתלב בכל המקצועות הנלמדים – מתמטיקה, גיאוגרפיה, אזרחות ואפילו תנ"ך והיסטוריה. דוגמה לאופן שילוב המחול גם במקצועות אחרים בעיניי הוא בלימודי אנגלית, ללמד את ה square dance (ריקוד זוגות במעגל אמריקאי). המורים למחול בבית הספר צריכים להיות שגרירים שלו ולקדם אותו בהפסקות ובשיעורים. הלימוד צריך להתבצע בעיניי עם חקירת הרקע ההיסטורי והתרבותי, גם של הטקסטים של השירים המלווים את הריקודים.

אני מאמינה במחול ככלי תהליכי-חינוכי חיוני, הכרחי ומשמעותי בחברה הטרוגנית ורב-תרבותית מורכבת כמו שלנו. לצערי, בגילאי בית הספר היסודי, המחול הוא בין התחומים הראשונים המועמדים לקיצוץ ומערכת החינוך מציבה אותו בתחתית סדר העדיפויות עבור התלמידים. חשוב שהמחול יילמד כחלק מלימודי הליבה המחייבים וראוי לתת לו מקום של כבוד לאור הפוטנציאל הייחודי בו להנחלת מורשת תרבותית-ישראלית לדורות הבאים. בנוסף למערכת החינוך, חשוב שריקודי העם יילמדו בחזית נוספת – בקרב יוצרי המחול. מתוך הבנה מעמיקה של מקורותיו ההיסטוריים ומאפייניו, אפשרי שימצאו בו מקורות השראה ליצירה עכשווית הייחודית רק לנו.

הכותבת היא ד"ר רונית רונן-תמיר, מרצה בסמינר הקיבוצים ובמכללת דויד ילין. רונן-תמיר מתמחה בלימודי מחול וחינוך ושותפה בניהול הסניף הישראלי של ארגון סיאוף® הבינלאומי של פסטיבלים לפולקלור. היא פועלת לשימור, קידום והפצת הפולקלור הישראלי בזירה הלאומית והבינלאומית, תוך שאיפה להעצמת התרבות הישראלית ולחיבור לתרבויות אחרות.