כבר יותר מעשרים שנה שליאת דרור וניר בן-גל עוסקים בתנועה רחוק ממרכז ההתרחשות האמנותית. המעבר לפריפריה, הגאוגרפית ואז הביטחונית, הצמיח הזדמנויות ושגרה עשירים בתרבות וריפוי – אבל הם בכלל מרגישים אלו שנתרמו יותר

אביטל אלכסנדרה כהן

"האגדה על שדרותים מספרת שכשיש אזעקה הם קודם כל פותחים את הדלת של הבית ורק אז נכנסים לממ"ד", מספר בחיוך ניר בן-גל, "שאם יש מישהו ברחוב אז יהיה לו לאן להיכנס". את הקשר המיוחד של בן-גל לעיר הוא מתאר דרך האנשים. "יש משהו כאן שתהליכי ריפוי נורא מקובלים להם". הוא מעיד על עצמו שהסיבה למעבר לעיר מאוד אגואיסטית. "לא באתי לפה כדי להציל את המולדת", הוא מסביר. "אני מרגיש שיש לי למידה במקום הזה, ונורא חשוב לי למידה".

במבנה ישן וגדול ששימש בעברו כאולפנה בעיר, שופץ ונצבע כולו בוורוד, נמצא בית הספר למחול "אדמה". אל אדמה מגיעים רקדנים ורקדניות מתל אביב כדי ללמד תלמידים ותלמידות ממגוון מקומות בארץ, את שפת התנועה והיצירה. לפעמים השגרה נקטעת בתקופות הסלמה ביטחוניות, אבל המרכז ממשיך לפעול למרות חוסר היציבות היחסית ולייצר בועת שפיות עם הופעות מחול, פסטיבלים, קורסים וסדנאות.

היה בעבר אולפנה לבנות. מרכז תנועה "אדמה" ברחוב הפלמ"ח בשדרות, צילום: אביטל אלכסנדרה כהן

את "אדמה" הקימו זוג הרקדנים והכוריאוגרפים ליאת דרור וניר בן-גל, שפרצו לסצנת המחול בישראל ב-1987 ומאוד מהר אף קיבלו הכרה בינלאומית. יצירתם הראשונה הייתה "דירת שני חדרים", והיא מיד זכתה לביקורות נלהבות. עשור לאחר מכן ועבודות נוספות, ביססו אותם כמי שילדו סגנון חדש של מחול עכשווי. "אף אחד לא רקד אז עם נעליים על במה", מסביר בן-גל. "היה תנועות יומיומיות של לסדר את השיער, את הבגדים". הוא נזכר איך הוא היה מזועזע מהופעות מחול שהלך אליהן. "אנשים יפים ורזים שעושים תנועות מאוד יפות אבל בלי אמירה על ישראל, על הצבא, על זוגיות".

עם נעליים על הבמה. ליאת דרור וניר בן-גל, צילום: מיכל היימן. מתוך אוסף פרטי של ניר בן-גל

אחרי יותר מעשור של יצירה והכרה בארץ ובעולם, עם להקה שנקראה על שמם, החליטו דרור ובן-גל לעזוב את תל אביב – ואיתה את כל מה שהיא מייצגת. הם מצאו מפעל קרמיקה נטוש באזור התעשייה במצפה רמון, שהוסב לסטודיו ענק עם מרחב אירוח. וכך קם לו האנגר שקיבל את השם "אדמה" בשנת 2000, ושימש בית ללהקה שלהם, לסדנאות פתוחות לקהל ולבית ספר לתנועה, מחול וריפוי. "באיזשהו שלב כל הגוף כאב לי והייתי צועק על הילדים בארוחת בוקר והרגשתי כבר שאני מת", משחזר בן-גל.

"זיעזע את כולם שהלכנו לרקוד בפריפריה", הוא אומר בחיוך. "מי רוקד בפריפריה? אתה רוקד בניו יורק, בפריז, בתל אביב, בברלין".

אבל היה עוד משהו שגרם לזוג לחשב מסלול מחדש. אחת העבודות שלהם סמוך למעבר, שנקראה the dance of nothing, עסקה במקום של השקט והשלווה בגוף ובכלל. הם הבינו שהם לא רוצים רק לשים את זה על הבמה אלא רוצים לחיות ככה כל יום, ושרק ההתרחקות תאפשר להם את זה. "לא רציתי מבקרי מחול על הראש שלי שיגידו לי מה עשיתי טוב ואם אהבו או לא", הוא אומר.

המעבר של הזוג עם להקתם מהמרכז לפריפריה גרף ביקורות והרמות-גבה רבות מתוך תעשיית המחול. "אמרו שלא נחזיק מעמד ושאנחנו סתם מסוממים", בן-גל ממשיך. "חשבו שנחזור לתל אביב אחרי שבוע, אחרי שנה". משרד התרבות קיצץ להם את התקציב ב-50% בגלל חוסר האמונה בהצלחת המחול בפריפריה."זיעזע את כולם שהלכנו לרקוד בפריפריה", הוא אומר בחיוך. "מי רוקד בפריפריה? אתה רוקד בניו יורק, בפריז, בתל אביב, בברלין".

האנגר אדמה במצפה רמון. מתוך אוסף פרטי של ניר בן-גל.

אבל לא רק שהם לא חזרו למרכז, הם נשארו שם במשך 17 שנים. כיום יש שם כבר חיים שוקקים: בתי קפה, מסעדות ופאבים ובעיקר חברה צעירים. אבל אולי יותר חשוב מהכל, יש שם ארבעה בתי-ספר – לתאטרון, למוזיקה, לקרקסנות ולמחול. "מצפה רמון הפכה לעיירת נופש וזה קרה באשמתנו", ממשיך בן-גל. "גם שדרות, פתאום משפצים בשכונה כי הערך עלה בעקבותינו". בשנים האחרונות גורמים נוספים החלו להבין את הפוטנציאל שבדבר. מפעל הפיס הקים מודל שחיקה את זה של אדמה ונקרא "מעבדות תרבות" בפריפריות נוספות כמו דימונה, נצרת, מעלות, ירוחם, עכו ועוד.

ב-2017 הם עברו ממצפה רמון לשדרות. "הרגשתי שאני עושה את זה כי זה פשוט מצליח ואלפי אנשים באים ולא בשביל התשוקה שלי כבר", מסביר בן-גל. "זה לא היה פשוט, היו לי 30 עובדים שקיבלו ממני משכורת ו-40 סטודנטים, יש אחריות". אבל אז בדיוק נגמר החוזה על המבנה והמועצה לא הייתה מוכנה לעזור מול העלאת השכירות הפתאומית. "עברתי למצפה כדי ללמוד מה זה להיות עם עצמי ועם הטבע הגדול", הוא אומר. "זה שעל הדרך זה שינה את המקום זה ביי-פרודקט אבל אני לרגע לא חשבתי שאני תורם משהו ליישוב, היישוב תרם לי יותר". הוא מתאר את התקופה במצפה רמון כמו ריטריט בהימלאיה, מנותק מהמציאות. שדרות לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר.

עברו לשדרות. צילום: אביטל אלכסנדרה כהן

"יש לי פה למידה מאנשים שלא חושבים כמוני בשום צורה – לא על דת, לא על פוליטיקה, לא על יחסי שכנות עם ערבים". הוא מספר על ההבנה שהתגבשה מהמעבר לשדרות, שלא צריך להיות חולה כדי לעבור תהליך של ריפוי. "השכנים מביאים לנו רהיטים ואוכל ויש שכנה עם מפתח למקום למקרה שיגיע רקדן בערב שיהיה לו איך להיכנס", מתאר בן-גל את הדנ"א המיוחד של המקום. "יש בהם אהבה ונתינה מכל הלב". ומה יקרה כשגם בשדרות הוא ירגיש שנגמר לו מה ללמוד? הוא לא מודאג מזה. "אני אלך למקום אחר, אבל מה אני יודע, אני רק בתחילת דרכי".

"אני לא חייב רק לרקוד על הבמה. זה חלק וזה בסדר אבל תנועה יכולה לעשות תקשורת בין אנשים, תנועה יכולה לעזור לעסקים להתפתח".

הסיפור של אדמה הוא סיפורם של זוג יוצרים שהפכו את מרכז חייהם לחלק אינטגרלי מהנוף המקומי, על כל אוכלוסיותיו. בבית הספר מתקיימים שיעורי תנועה לאנשים עם מוגבלויות שונות, והמבנה משמש מרחב התרעננות גם לפועלי בניין שעובדים בסמוך אליו. "הבנתי שהתנועה יכולה לרפא אנשים", בן-גל אומר. "אני לא חייב רק לרקוד על הבמה. זה חלק וזה בסדר אבל תנועה יכולה לעשות תקשורת בין אנשים, תנועה יכולה לעזור לעסקים להתפתח".

בן-גל התחיל לרקוד בגיל 23, אחרי שהשתחרר מהצבא, שם שירת בסיירת מטכ"ל, והתחתן עם ליאת. כמוהו, ואולי בגלל זה, מרכז אדמה מזמין אליו את כל מי שרוצה ללמוד תנועה – לא משנה עם איזה רקע במחול, אם בכלל. "רקדתי בחוג בלט שכונתי למבוגרים בתל-אביב לפני 3 שנים", מספר דוד ברנטל. "חיפשתי איך להרחיב את הסיפור ובלי מהלכים מדי מתוכננים קרה שהגעתי לאדמה".

ניר בן-גל במקום האהוב עליו. מתוך אוסף פרטי

לברנטל יש חברה לתיירות נכנסת, הוא בן 57 וגר ברמת אביב עם משפחתו. "החלטתי שאם אני הולך להקדיש את השנה הזאת לריקודים אז אני הולך לעשות את זה רחוק מתל אביב", הוא מספר. "לאפשר לעצמי מקום מערסל, כמו רחם, שאני בא אליו מנותק לחלוטין". ברנטל לקח את השיקול הביטחוני בחשבון ובדיעבד מודה שהוא שמח על הבחירה שלו, על אף הקשיים. "מצאתי פה את אחד הדברים הכי מרגשים שיכולתי לצפות להם בשנים האחרונות".

גילוי נאות, הכותבת למדה במרכז "אדמה" בשדרות.